מתוך המאמר:
האם צפויה סכנה אסטרטגית מאותם מאות או אלפים של צעירים אשר מוכנים עתה גם לחסל את רבניהם אם לא ילכו בדרך "הישר"? לא וכן.
מדוע ירקו בפניו של אלעזר שטרן
"אבא סיקרא ראש ביריוני ירושלים, בן אחותו של יוחנן בן זכאי היה. שלח לו רבי יוחנן בן זכאי: בוא אצלי בצנעא. בא. אמר לו רבי יוחנן : עד מתי אתם עושים כך וממיתים את כל העולם ברעב? אמר לו מה אעשה? אם אומר להם דבר יהרגוני. אמר לו רבי יוחנן: ראה לי תקנה שאצא מכאן, אפשר שתהא הצלה מועטת, אמר לו אבא סיקרא: עשינו ביננו שלא יצא אדם מכאן אלא אם כן הוא מת. אמר רבי יוחנן הוציאוני בדמות מת. אמר לו אבא סיקרא: עשה עצמך חולה ויבואו הכל לבקרך, והבא דבר של סירחון והנח אצלך, ויהיו אומרים "מת רבי יוחנן"….שלח וקרא לתלמידיו ר' אליעזר ור' יהושע אמר להם: בני! עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואשכב בתוכו. אחז רבי אליעזר מראשו ורבי יהושע מרגליו. היו מוליכים אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים: מי הוא? אמרו להם מת הוא. וכי אין אתם יודעים שאין מלינין את המת בירושלים? ביקשו הבריונים לדקור בגופו של המת. אמר להם אבא סיקרא: יאמרו רבם דקרו! ביקשו לדוחפו-אמר להם: יאמרו רבם דחפו! – פתחו לו שער ויצא" (גיטין נ"ו ע"א ע"ב תרגום, מארמית, י' פרנקל מדרש ואגדה)
כל אדם הקורא פרק זה בתולדות עמנו, מן הסתם מתעכב על הפרטים הקרובים יותר לליבו. יש כאלה, שהסוציולוגיה קרובה להם, ישימו לבם לשאלת הכתות השונות אליהן נחלק העם בתקופת הבית השני, אחרים מן הסתם, שהארכאולוגיה קרובה לליבם, ישאלו עצמם איזהו השער ממנו מילטו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי את רבם, ובכך בראו את היהדות המוכרת לנו עד היום. איש החינוך לעומת זאת יתעכב על השאלה כיצד יכול להתרחש מצב בו תלמידיך הופכים לשלוחי רסן עד כדי כך שאתה ירא יראת מוות מפניהם? "אם אומר להם דבר יהרגוני", אומר ראש ביריוני ירושלים אבא סיקרא, לר' יוחנן בן זכאי.
מצב עניינים זה בו תלמידיך הופכים להיות לא רק קיצוניים ממך אלא גם מאימים עליך ממש במוות אם לא תעמוד בגדרי הדברים שהם מפרשים כנכונים וכראויים, מצב זה איננו נברא ביום או בשעה אחת. התנהגות זו היא בראש ובראשונה תוצאה חינוכית של תהליך שלוח רסן בו הצעיר למד מרבו כי הכל מותר בכדי להשיג את המטרה, וכי אין פסול בשום אמצעי. דבר זה הנצרב היטב במוחו של המתחנך, הופך לימים, ובמיוחד אם הימים הם ימי משבר, לדרך המלך להשגת המטרות, טובות או רעות.
הנדבך השני, שאיננו נופל מן הראשון, אלא במידה מסוימת עולה עליו, היא הזלזול לא רק בחיי אדם אלא גם בכוחו של המוח האינדיבידואלי לנתח את העובדות ולהגיע למסקנות אשר אינן עולות תמיד עם הבטחה נצחית כזו או אחרת. אנו נוהגים לחשוב כי הפרט נסחף בנחשולי ההמון ההופך להיות לגוף אחד, לא חושב, המתנהג כחיית טרף. אך בכדי להגיע למצב זה יש לעבור תהליך חינוכי מעמיק בו האדם איננו סומך יותר לא רק על שיקול דעתו שלו, אלא גם על זה של רבו. התהליך החינוכי הנצרב בתודעתך כי אין רשות לבשר ודם להחליט אחרת גם אם הגיע למסקנה לאחר שקלא וטריה של העובדות במוחו שלו, היא היא זרע הפורענות משום שהיא מסרסת את היכולת האנושית לקבל החלטות מתוך שיקולים, שאינם רק רגשיים, אלא גם רציונליים, הצריכים לעמוד גם למבחן הציבורי.
רובד שלישי, הוא העיוורון לכך שכל בני האדם הם בשר ודם, וכי כולנו נוטים לטעות ולשגות. חינוך המבוסס על כך כי אין ולא יכולות להיות כל טעויות, כל משגים ו/או מעידות, הוא חינוך המסרס את הדיאלוג בין חניך למחנכו. המגע האנושי הקריטי הזה מרחיק את החניך מיכולת שיפוט אנושית, והופך את האחר למכשיר לתמרון ותו לא. חניך היכול לקטול את רבו, עבר תהליך עמוק של דה הומניזציה, עד כי האדם שהביאו עד הלום, ואלה יכולים להיות גם אביו ואמו, יכולים להירצח על ידו פשוט משום שאיננו מרגיש כלפיהם דבר וחצי דבר. קל וחומר אם אלה אנשים זרים אשר כלפיהם אין לו כל רגש ו/או מחוייבות שהיא כל וכלל.
יריקתו של הצעיר בפניו של ח"כ אלעזר שטרן לפני מספר ימים מאותת על פורענות נוראה העומדת בפתח. אנו נוטים לחשוב כי לרבנים כוח מוחלט כלפי תלמידיהם ולא היא. חלק גדול מהם עומד בימים אלא במצב בו עמד אבא סיקרא מול תלמידיו שלו. רבנים אלה אשר בראו את המצב הזה, כלואים עתה בתוך סבך שאין הם יכולים להתירו. האם צפויה סכנה אסטרטגית מאותם מאות או אלפים של צעירים אשר מוכנים עתה גם לחסל את רבניהם אם לא ילכו בדרך "הישר"?
לא וכן. לא, משום שגם אם כולם יאחזו בנשק, הם מעטים מדי בכדי להכריע את כוחה של הממלכה היהודית. כן, משום שאם יעשו פיגוע אסטרטגי, כפי שעשו בימי הבית השני כששרפו את מחסני המזון של ירושלים, ובכך הביאו לרעב שהביא לנפילתה של העיר, הם ימיטו עלינו אסון, כזכור כיפת הסלע עמדה כדי פיצוץ שיכול היה חלילה לגרור למלחמה עם כמיליארד מוסלמים. על עולם התורה להתנער, ויפה שעה אחת קודם, מאלה אשר עתידים חלילה להחריב עלינו את הבית. רוב רובו של עולם זה בנוי מרבנים המבינים היטב את הסכנה, אך לבם לא עומד להם לגלות אחריות ואומץ להיאבק במצב סבוך זה, גם הם נוטים לחשוב כי האהבה וההערצה כלפיהם יכולות "חלילה" להתמעט אם ינקטו בעמדה אמיצה ואולי בסתר ליבם הם סבורים כי ביום פקודה לא יפגעו מזדים אלו. מכאן שעליהם לשוב, ללמוד ולשנן את לקחו של אבא סיקרא, ויפה שעה אחת קודם.
מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל.
