מוקדש לזכרו של חיים גורי
גדול משוררי דורנו ולוחם
נביא קנאי לאמת ולצדק
שלהי אביב 1945. נערה יהודייה צעירה בת 16 משוחררת מצעדות המוות ביערות בצפון סלובקיה, ומחליטה לחזור אל כפרה הקטן – וולנוב – ממנו נעקרה מעט לאחר פרוץ המלחמה, לחזור אל ביתה, לחפש מה נותר, מי נותר. יחד עם שני חברי ילדות היא מתדפקת על הבית בו גדלה, ואת הדלת פותחת השכנה, מופתעת ומאוכזבת. "מה, חזרת?" שאלה השכנה באכזריות. הנערה מבררת בזהירות אם עוד מישהו חזר, ונענית בשלילה. שעת ערב. בחוץ גשום. השכנה מזמינה אותה ואת חבריה ללון בעליית הגג, היות שכבר אין לאן ללכת בשעה כזאת. בהמשך הערב שומעת הנערה את האישה קובלת באוזני בעלה על ש"היהודים חזרו, וכעת הם ירצו לקבל בחזרה את שלהם", ומפצירה בו שילך להביא את הגרזן ויסיים את העבודה. הנערה מעירה את שני חבריה, ויחד הם בורחים מהבית, מכפר ילדותם, לשם לא ישובו עוד.
70 שנים לאחר מכן, הגעתי אני, נכדהּ של אותה נערה נמלטת, אל אותו הכפר הארור. גיליתי שהאווירה נותרה כשהייתה אז. המבטים, האדישות. אך עלי איש לא איים. אני הגעתי ממקום אחר, מזמן אחר.
זוהי פולין. ארץ שבה שנאת היהודים העתיקה הייתה ועודנה כוח מאחד שמסייע לפולנים לגבש את זהותם הלאומית פעם אחרי פעם, ולצלוח אתגרים שניצבים בדרכם. וגם זו פולין: ארץ שבה התארחו דורות רבים של יהודים, שמצאו בה מקלט ובית חם להניח בו את מקל הנדודים עד לסערה הבאה. 800 שנה חיו היהודים בפולין. שגשגו, התפתחו והעמיקו את אחיזתם. ואז הורידו הגרמנים חושך על פני תהום. אותו תוהו ובוהו קמאי שהיה נחלת סיפורי הבריאה, כאילו שב ועלה מן התהומות, וגיהינום מעשה-ידי-אדם החל משתלט על אירופה.
החלטתי להעלות על הכתב כמה מחשבות שעלו לי לאחרונה בעקבות כל המהומה הציבורית שהתעוררה כתגובה לחוק החדש שחוקקו הפולנים בנושא האחריות הפלילית שתוטל על מי שיזכיר את הפולנים כשותפים או כאחראים לפשעים שבוצעו בשטחם בתקופת מלחמת העולם השנייה.
הפולנים אינם טועים, ואינם מטעים. הם אכן אינם אשמים בפשעים שביצעו המרצחים הגרמנים על אדמת פולין. לא היו מחנות השמדה פולנים. זהו עיוות היסטורי אינפנטילי במקרה הטוב, וכסילוּת מרושעת במקרה הרע. החקיקה, הסימון, הריכוז, הרדיפה, הגירוש, השוד, הרצח, ההשמדה התעשייתית – כולם נעשו על ידי עם המרצחים הגרמני. לצדם היו מה שאנו קוראים "עוזריהם", כלומר כל מי ששיתף פעולה עם הגרמנים באופן ישיר. היו אלה אוקראינים, ליטאים, לטבים, בלארוסים, הולנדים ועוד בני לאומים אחרים, בהם אף יהודים, שמכרו את נשמתם לשטן ושיתפו פעולה באופן גלוי עם הגיהינום שהביאו הגרמנים על אירופה. במדינות מסוימות באירופה הכבושה עלו משטרים פשיסטיים ורצחניים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים בחפץ לב, וכלל לא היה צורך בכיבוש הגרמני כדי לאכוף את כלליו; במדינות אחרות קמו ממשלות בובות אשר יישמו את הנחיות הגרמנים, ואף סייעו להם בלכידת היהודים ובשילוחם אל המוות, פעמים רבות באמצעות כוחות השיטור המקומיים. לא נשכח את אלפי היהודים בקהילת יאסי שנרצחו על ידי השוטרים והחיילים הרומנים המנוולים, כמו גם את איסוף עשרות אלפי יהודי פריז, שבוצע על ידי משטרת צרפת בכבודה ובעצמה, וגירושם למחנות מעבר בדרכם האחרונה לאושוויץ.
לא כך היה בפולין. ממשלת פולין שגלתה ללונדון לא אפשרה את הקמתה של ממשלת בובות תחתיה, ובמקום זאת קמה המחתרת הפולנית שמנתה בשיאה מאות אלפי פולנים, ודאגה מראשית דרכה לחסל פולנים שנחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. המחתרת הפולנית פעלה ללא הפסק נגד הגרמנים, השקיעה רבות בהשגת ראיות על מעשי הגרמנים נגד היהודים, ודאגה להביא את המידע אל העולם. ולו רק אם נזכיר את פועלו של חסיד אומות העולם הפולני הקתולי יאן קרסקי, נציג ממשלת פולין על אדמתה, שפעל ללא לאות ותוך סיכון חיים כדי לחשוף את פשעי הגרמנים בכפרים, בגטאות ובמחנות, והיה מהראשונים שהביאו לעולם את דבר חיסולה של יהדות פולין. בל נטעה, אמנם בשורות המחתרת הפולנית הגדולה הארמיה קרָיוֹבָה (צבא המולדת) שירתו כמה מאות יהודים, אך אלה סבלו לרוב מהאנטישמיות שהייתה רווחת בין שורות הארגון, ואף נודעו מקרים של רצח יהודים על ידי אנשי מחתרת זו. שנאת היהודים נבעה מזיהויים של היהודים כקומוניסטים, ובתור שכאלה כמשתפי פעולה עם האויב השני של פולין – ברית המועצות.
בספרו של יאן גרבּוֹבסקי "צֵיד היהודים – בגידה ורצח בפולין בימי הכיבוש הגרמני", מספר על החיפושים המאורגנים אחר יהודים ששרדו את חיסול הגטאות ואת הגירושים למחנות המוות, וניסו למצוא מסתור אצל שכניהם הלא-יהודים. הספר שופך אור על יחסי יהודים ופולנים באזורי הכפר של הממשל הכללי בפולין (הגנרלגוברנמן), ומסביר כיצד רוב היהודים שהסתתרו בסופו של דבר הוסגרו ונרצחו על ידי האוכלוסייה הפולנית המקומית. בסיכום מחקרו הוא קובע כי למעלה ממאתיים אלף יהודים (!) הוסגרו ונרצחו על ידי שכניהם, לרוב פולנים, בעבור בצע כסף או בעבור מצרכי קיום בסיסיים. במקרה זה לא הגרמנים הם אלה ששפכו דם יהודי:
"…באורגיית הרצח השתתפו לא רק הגרמנים ועוזריהם האוקראינים והלטבים. היה ברור שגם השוטרים היקרים שלנו (הפולנים – ע.ר.) ישתתפו בטבח – ידוע שהם כמו חיות – אבל התברר שגם פולנים רגילים, מתנדבים אקראיים, לקחו בו חלק. הם עשו זאת כדי לזכות בפרסים שהציעו הכובשים הגרמנים: וודקה, סוכר, תפוחי אדמה, שמן וחפצים אישיים שנגזלו מהקורבנות. הם עקרו את היהודים מבתיהם, הם לכדו אותם בשדות, בכרי המרעה. היריות עדיין לא נפסקו, וכבר מיהרו הצבועים שלנו ללטוש עין אל רכושם של היהודים. גופותיהם של היהודים עדיין לא התקררו, וכבר החלו אנשים לכתוב מכתבים, לבקש את בתי היהודים, את החנויות שלהם, בתי המלאכה וחלקות אדמה. הם התנדבו לציד הזה מרצונם, לא הייתה שום כפייה." (ההדגשה שלי – ע.ר.)
סטניסלב ז'מינסקי, מורה מהעיר לוקוב במזרח פולין
גם בפולין של ימינו רבה האנטישמיות. אם אנחנו רוצים לתבוע צדק מהפולנים – עלינו לדרוש אותו מהם על ההפגנות בהן משתתפים מאות אלפי חברי תנועות פשיסטיות וגזעניות. אחינו ואחיותינו בקהילות היהודיות בפולין משמשים כשק חבטות כפול – מחד הם המושא לשנאת היהודים הפולנית המסורתית, שלא מפסיקה לבעבע, שמיוצגת על ידי חוגי הכנסיה והימין הקיצוני, ומאידך מופנים אליהם חיצי הביקורת על מדיניות ממשלת ישראל על ידי גורמים המתקראים עדיין שמאל. על הברית בין אנטישמיות והכחשת השואה ובין התנגדות לזכותם של היהודים לקיום במדינה ריבונית, כתב והגדיר פרופסור אלחנן יקירה בספרו "פוסט-ציונות, פוסט-שואה", שיצא בשנת 2006.
הבעיה שנוצרה כעת עם המהלך הפולני לחקיקת החוק החדש נעוצה בעובדה שהפולנים הפנו את המחלוקת מתחום הדיון הציבורי – החינוכי והאקדמי, אל התחום הדיכוטומי של החקיקה. כל עוד אפשרו הפולנים דיון ציבורי בנושא, ניתן היה לערוך מחקרים, לכתוב ספרים ולהתווכח על מידת אחריותם של הפולנים על פשעים כמו רצח הקהילה היהודית בידוובנה, שבוצע על ידי שכניהם לכפר, ועל האופן שבו צריכה להילקח האחריות על המקרה.
צר לי לשפוך צוננים על ההתלהבות האופיינית לנו כל כך, שהנה מצאנו לנו "המן" תורן, ועוד לקראת פורים. הסערה הנוכחית שהתעוררה בעקבות החוק החדש שהעבירו הפולנים, אינה משקפת שינוי כלשהו בעמדות הפולנים, כי אם את השינוי שחל בעמדותינו שלנו ואת השִׁכחה והבורות המאיימות לכלות את זכר האירועים. אל לנו להלין על מיליוני הפולנים החבוטים והמפוחדים, שקיבלו את עצמאותם מחדש בסך הכל לפני פחות משלושה עשורים, החסרים כל מסורת דמוקרטית אחרי שנים של שיסוי פנימי ומשטרות חשאיות, מתמודדים עם אתגרים חברתיים מאוד גדולים, ועדיין מתעוררים בפחד כל אימת שהדוב הרוסי ממזרח נוהם ומשחרר איומים. ועוד זוכרים הפולנים את יער קאטין ואת ה"תאונה" שקרתה למטוס שהחזיר את כל צמרת הממשל מאירוע הזיכרון לציון 70 שנה לטבח הנורא.
לא זו צריכה להיות תגובתנו, ובטח לא באופן הגלותי של זעקות חמס ושבר בעקבות כל גחמה שמשחרר הפריץ. את הצדק היה צריך לתבוע מהם כבר לפני שנים בהשקעה משמעותית בחינוך לסובלנות ולהומניזם, בשיקום של הריסות העולם היהודי שחרב, בפתיחת מרכזי חינוך והידברות שיאבקו בסרטן הגזעני והפשיסטי שמרים את ראשו מעת לעת בפולין. לא פיצויים. לא שילומים.
וחרף כל זאת אל לנו לשכוח מי האחראי הראשי למלחמה ולשואת העם היהודי. עם המרצחים הגרמני הוא שיישא באחריות על הפשעים הנוראים עד קץ הדורות. הגרמנים הם אלה שציוו על הקמת הגטאות ובתוכם היודנרטים – יהודים ששיתפו פעולה עם דבר המרצחים; הם אלה שרדפו את היהודים באופן שיטתי בכל היבשות שכבשו, והובילו אותם אל מרכזי הניצול והרצח; הם אלה שהגו את תורת השעבוד האכזרית ביותר שנראתה משחר האנושות, הקימו את מחנות העבודה ואת מפעלי ההשמדה התעשייתית; הם אלה שהורידו את בני דת משה למדרגת המוזלמן והזונדרקומנדו; הם אלה שריסקו משפחות, קהילות ועמים שלמים, עד כדי כך שכיום עדיין חסרים כמיליון וחצי שמות למניין היהודים שנרצחו – שמות שכנראה כבר לא ייוודעו לעולם, לאור העובדה שכל קהילתם נשמדה מעל פני האדמה.
חמישים וכמה שנים של יחסים דיפלומטיים, כמה צוללות גרעיניות במחירי בושה, הימנעות מגינויים בין לאומיים של עמי אירופה האחרים – אלה ה"נאורים", ועוד כמה ביקורים בברלין הפורחת והמשוחררת – כל אלה גרמו לנו להעניק לעם המרצחים מחילה מלאה על פשעיהם הנוראיים שאין עליהם כל כפרה. ועוד אחרוני הניצולים חיים איתנו, בינינו.
לא מהפולנים או מהגרמנים עלינו לבקש את כבודנו או את רכושנו האבוד, כי אם מעצמנו בלבד. עלינו לבוא חשבון עם עצמנו ולחנך את ילדינו ואת חניכינו שיהיו אמיצים לעמוד על האמת ההיסטורית ולא לסגת ממנה כשהדבר לא נוח או לא מסתדר. כי להיות "אור לגויים" אין משמעו רק להתהדר בנוצות של מסכנוּת וקורבנוּת, ומתוך שכך להצדיק כל עוולה שנעשית בשמנו או על ידינו. מתחילתה ביקשה הציונות להמשיך את הניסיון היהודי העתיק לתיקון העולם, וכך גם מדינת ישראל. אם יש עוד מי מביננו שמאמין שבזכות הפשעים שנעשו לנו אנו רשאים לפגוע באחרים – הרי שהוא משמש עדות חיה לניצחונה של תפישת העולם הנאצית עלי אדמות. בתוך הסערה הציבורית שמחוללת כעת, אם לא נבחר להמשיך לחנך לאהבת האדם, לתיקון העולם, לציונות ולאהבת הארץ – הרי שאנו חוטאים במו ידינו לעיקר.
בתוך מציאות בה השיח נהיה שטחי ומתלהם יותר ויותר, בה כולם סביבנו מבכרים את כלי החקיקה והענישה על פני הדיון החינוכי, בפולין כמו בישראל, עלינו לשאת על עצמנו את האחריות לעיצוב הזיכרון ולנשיאת מורשת המורדים והלוחמים אל הדורות הבאים. זאת, קל וחומר עם היעלמותם של אחרוני הניצולים והעדים, ובתוכם רועה הדור חיים גורי זכרו לברכה, שהסתלק מאתנו זה עתה.
עידו רותם
מדריך מסעות נוער לפולין ורכז פעילות בכוחות הביטחון במרכז הדרכה "המעורר"
