השיח הכלכלי של השבועות האחרונים – הרבה שקרים המנסים להסתיר אמת פשוטה אחת – 9/6/2012
לחברים שלום,
ממעבר על העיתונים הכלכליים וקריאת התבטאויות של פוליטיקאים בכירים בממשלה הקשורים לתהליך התקצוב, נראה שגדולי הכלכלנים והפוליטיקאים מנסים לשכנע את אזרחי מדינת ישראל בפתרונות לא הגיוניים ומסוכנים. היום נתמקד בבחינת העומד מאחורי הטיעונים השונים ואולי נבין מה כוונתם של ראש הממשלה, שר האוצר ונגיד בנק ישראל.
מדיניות פיסקאלית
מדינת ישראל צפויה להנהיג מדיניות צנע בתקציב 2013. לטענת האוצר, בתקציב 2013 חסר בצד ההכנסות היקף של אחוז עד אחוז וחצי תוצר, כלומר 9-13.5 מיליארד ₪. האוצר מתכנן כנראה לסגור את הפער בדרכים הבאות (בהיקף כולל של כ-14 מיליארד ₪):
- העלאת המע"מ ב–1% (4 מיליארד ₪)
- הטלת מע"מ על פירות וירקות
- הקפאה/קיצוץ בשכר עובדי המדינה[i]
- קיצוץ רוחבי של 5% מתקציבי המשרדים
- שחיקת קצבאות הביטוח הלאומי
- הקפאה חלקית של חינוך חינם מגיל 3 (כפי שנעשה בחוק ההסדרים לאורך העשורים האחרונים)
- הפחתת הטבות המס לתעשייה
- קיצוץ תקציב המדען הראשי בתמ"ת[ii]
רשימת הצעדים הנ"ל אינה רשימה רשמית, אלא מבוססת על דיווחים בתקשורת.
מבחינת צד ההוצאות, אמר מנכ"ל משרד האוצר, דורון כהן, שהכוונה היא להגדיל את תקציב 2013 בכמעט 14 מיליארד שקל לעומת תקציב 2012. הוא טען, באופן שקרי, שמדובר בהגדלה התקציבית הכי גדולה שהייתה אי פעם, אף על פי שבין 2010 ל-2011 התקציב גדל ב-15 מיליארד שקל.
המהלך מקודם בידי כל בכירי השלטון בישראל – רה"מ בנימין נתניהו, שר האוצר יובל שטייניץ, נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ובכירים נוספים. מעבר לשקרים הפשוטים – "שלטנו בהוצאות שלנו" (למעשה, העלאת התקציב ב-3.05% במקום ב-1.7%) "ולא נתנו לגירעון להתנפח" (למעשה, תקרת גירעון של 6% במקום 1%)[iii] "לא נתנו למסים להרקיע שחקים, כי ידענו שכך לא נקבל יותר מסים, אלא פחות" (למעשה, העלאת המע"מ, הבלו, המס על סיגריות והמס על אלכוהול)[iv] – אחד הטיעונים החוזרים ונשנים הוא שמצבה של ישראל טוב בגלל המדיניות הפיסקאלית של הממשלה הנוכחית, בניגוד למדיניות הפיסקאלית המרחיבה של ממשלות יוון, ספרד, פורטוגל ואירלנד.[v] הגדיל לעשות שטייניץ ואמר במסיבת עיתונאים ביחד עם נתניהו ואנחל גוריה, כי " גוריה כאן כדי להזהיר אותנו… אם לא נשמור על אחריות תקציבית ועל גרעון סביר שיראה כנשלט, אנחנו נסכן את כלכלת ישראל ואזרחיה. הביקור של גוריה מחדד וממחיש את האיום החיצוני… או שניתן מה שיכולים לתת בלי לפרוץ מסגרות או שניתן יותר ממה שאנחנו יכולים ונחשוף את עצמנו למצב שבו נמצאות יוון, ספרד, פורטוגל ואירלנד".[vi]
שוב, מדובר בשקר גמור. כנראה שנתניהו, שטייניץ ופישר מאמינים ששקר הופך לאמת כאשר חוזרים עליו שוב ושוב. בניגוד מוחלט לשקריהם, מדינות ה-PIIGS לא רק שלא הרחיבו את תקציביהן אלא נאנסו לקצצם באופן דרקוני. מקור הבעיה בגוש היורו הוא קיומו של איחוד מוניטארי שלא כלול בו אחד מהשניים – איחוד של גיוס החוב או הפיכתו של ה-ECB למלווה של מוצא אחרון למדינות. אי האיחוד של החוב אפשר לקנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, להכריז ב-2008 שגרמניה לא ערבה לחובות של המדינות האחרות וכך להפר את ההנחה שהייתה עד כה מונחת בפער הריביות הנמוך שבין המדינות החזקות והחלשות. האיסור על ה-ECB לשמש כמלווה של מוצא אחרון מנע מהמדינות כל יכולת להתמודד עם זינוק מטאורי בתשואות על החוב שלהן.[vii]
יוון בכלל הייתה במצב טוב יותר משאר ה-OECD עד 2010 – בזמן שממוצע הצמיחה של מדינות ה-OECD עמד על 3.8%-, הצמיחה של יוון הייתה 3.2%-.[viii] ב-24.12.2009 העבירה ממשלת יוון את חבילת הקיצוצים הדרקוניים שכפתה עליה הטרויקה.[ix] באותה שנה הפכה יוון למדינה עם שיעור ההתכווצות הגבוה ביותר ב-OECD למעט איסלנד, ולאחר חבילות צנע נוספות הפכה יוון ב-2011 למדינה עם שיעור ההתכווצות הגבוה ביותר ב OECD –- 6.9% .[x]
בניגוד ליוון, שאולצה לבצע התאבדות כלכלית בעיקר בידי גרמניה, כאן רוצה ההנהגה הכלכלית לעשות זאת ללא כל לחץ חיצוני. בניגוד למדינות האיחוד האירופי, אשר כפופות במידה מסוימת לאמנה הפיסקאלית החדשה ולאמנת מאסטריכט, המציבות תקרת גירעון של 3% תוצר, מדינת ישראל אינה חתומה על אמנות אלה וגם אינה צפויה להיות מוזמנת לחתום עליהן בזמן הקרוב (למזלנו).[xi] הטענה שהלחץ של חברות הדירוג הוא סיבה לביצוע מדיניות הרסנית היא גם כן שקרית, משום שרק 4.4% (נכון ל-2010) מכלל החוב של מדינת ישראל נתון בכלל להשפעה של דירוג אשראי של חברות הדירוג.[xii]
נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ממשיך לתרום את שלו, ומעבר לגיבוי הנחרץ שנתן לצעדי הצנע של ממשלת ישראל הוא גם טרח להצדיק אותם מבחינה תיאורטית. במאמר שפורסם בעיתונות הוא המציא מושג מממלכת ה"דו-חושב" של אורוול – "ריסון פיסקאלי מרחיב". מושג זה אמור לבטא את הטענה שגירעונות גדולים מביאים לעלייה בתשואות על החוב ואילו גירעונות קטנים מורידים את התשואות ומאפשרים לממשלה להגדיל את התקציב. לצורך ביסוס המושג השקרי כאמת, סילף פישר את המציאות בניסיונו להסביר מדוע לא ניתן להתייחס לארה"ב, בריטניה ויפאן כדוגמאות למדינות עם חוב גדול, אך עם תשואות נמוכות על האג"ח. הוא טען שבשל המיתון אין חשש לאינפלציה בארה"ב, כאשר גם בספרד וביוון יש מיתון (כבד הרבה יותר) ובכל זאת התשואות על האג"ח שלהן גבוהות פי כמה וכמה. לגבי בריטניה הוא טען שמעורבות של הבנק המרכזי מונעת מצב דומה, ובכך הוכיח שאין כל בעיה לשמור על תשואות האג"ח נמוכות. את המקרה של יפאן הוא נמנע מלהסביר, משום שההסבר פשוט ביותר – במקום שהציבור היפאני יממן את תספורות הטייקונים, הוא מממן את עצמו, וכך זוכה לתשתיות המתקדמות ביותר בעולם. מתוך אותו המניע של ביסוס השקר כאמת, הוא כלל לא מתייחס למצב ההפוך שבו מדינות עם חוב נמוך נקלעו למשבר ולזינוק בתשואות על האג"ח שלהן, דוגמת ספרד ואירלנד.[xiii] מפרופסור לכלכלה עם תואר מ-MIT ורקורד מדעי ניתן היה לצפות ליותר מאשר דמגוגיה זולה, מביכה, ושוב, פשוט שקרית.
נתניהו, שטייניץ, פישר – אף אחד מאלו לא מציע את הפתרונות הפשוטים: פרוגרסיביזציה של המיסוי והגדלת הגירעון. משום מה, מעדיפה הממשלה למנוע מאזרחי מדינת ישראל את היכולת להשקיע את כספי הפנסיה שלהם באפיק הסולידי ביותר – בהם עצמם – ע"י הנפקת אג"ח מיועדות, ובמקום זאת היא מפנה אותם למימון התספורות של בעלי ההון הממונפים. במקביל, ניתן לגייס יותר מ-6 מיליארד ₪ ע"י הפסקת האפליה במיסוי על עבודה ועל הון – החלת מס הכנסה אמתי ולא מס שכירים.
בשם הצהרה בדבר הצורך להימנע מגורלן של יוון וספרד מקדמת הממשלה את המדיניות שהביאה אותן למצבן הקשה – מדיניות הצנע. במקום לסגור את הגירעון באמצעות הגדלת הנפקת האג"ח המיועדות וכך "להרוג" ארבע ציפורים במכה אחת – מימון הגירעון ע"י נטילת חוב ללא סיכון, מתן האפשרות להרחיב את התקציב באופן משמעותי ללא כל חשש, מניעת התופעה של פגיעה בחוסכים לפנסיה ע"י תספורות בידי בעלי ההון והבטחת הפנסיונרים מפני מפולת בשוק ההון – הממשלה מעדיפה ליישם מדיניות שהוכחה ככושלת.
שימו לב חברים, כדי לתרץ זאת החלה הממשלה "לירות בתותחים הגדולים". נערכה מסיבת עיתונאים עם מזכ"ל ה-OECD, אנחל גוריה, שבה הופחד הציבור הישראלי מפני "פריצת" מסגרת התקציב ולא הגדלתו המוסכמת והאחראית; פישר כתב מאמר שמסביר באופן דמגוגי ושקרי שהגדלת הגירעון תסכן את מדינת ישראל; מנכ"ל משרד האוצר, דורון כהן, טען באופן שקרי שהגדלת תקציב 2013 בכמעט 14 מיליארד שקל לעומת 2012 היא ההגדלה התקציבית הכי גדולה שהייתה אי פעם (כאשר בין 2010 ל-2011 התקציב גדל ב-15 מיליארד שקל) על מנת להוריד את הלחץ.
הכלכלן זוכה פרס נובל, פול קרוגמן, כתב השבוע לאחר ויכוח נוסף (הוויכוח המעולה מצוי כאן עם כתוביות) עם קובעי מדיניות (הפעם בריטים), מאמר עמדה (תרגומו מצורף למטה) שנוגע בדיוק בנקודה שהתייחסתי אליה עד כה.
כך הוא כותב:
" כל השיחות הללו התנהלו באותה תבנית: הן החלו בדימוי גרוע והסתיימו בגילוי של מניעים נסתרים.
הדימוי הגרוע – שבטוח שמעתם הרבה פעמים – משווה את בעיית החוב של כלכלה לאומית לזו של משפחה בודדת. משפחה שנכנסה ליותר מדי חובות, כך מספרים, חייבת להדק את החגורה. כלומר, אם בריטניה, כמכלול, נכנסה ליותר מדי חובות – מה שאכן קרה, אף על פי שמדובר בחובות פרטיים ולא בחוב לאומי – האם היא לא צריכה לעשות אותו דבר? מה הבעיה בהשוואה הזו?
התשובה היא שמשק אינו כמו משפחה שנמצאת בחובות. החוב שלנו הוא בעיקר אחד לשני; יתרה מזאת, ההכנסה שלנו מגיעה ברובה ממכירת דברים האחד לשני. ההוצאה שלך היא ההכנסה שלי, וההוצאה שלי היא ההכנסה שלך.
מה קורה, אם כן, כאשר כולם חותכים את ההוצאה בו זמנית בניסיון להחזיר את החוב? התשובה היא שההכנסות של כולם יפלו – ההכנסה שלי תיפול כי אתה או את תוציאו פחות, וההכנסה שלך תיפול כי אני אוציא פחות. באותו זמן שההכנסות שלנו ירדו גם בעיות החוב שלנו יידרדרו במקום להשתפר.
…המאמץ ליישום צנע בבריטניה לא באמת קשור כלל לחוב וגירעון; מדובר בשימוש בפניקה מפני גירעון על מנת לתרץ את פירוק רשת הביטחון הסוציאלית. זה, כמובן, בדיוק המהלך שמתרחש בארה"ב… כיוונה של המדיניות זהה – וכך גם חוסר ההגינות הבסיסי שבקריאות לצנע.
השאלה הגדולה היא, האם הכישלון הברור של מדיניות הצנע להביא להתאוששות כלכלית, יוביל אולי ליצירת "תכנית ב'". הניחוש שלי הוא שגם אם תכנית כזו תוכרז, לא יהיה בה ממש. התאוששות כלכלית מעולם לא הייתה הנקודה; הלחץ לצנע נוגע רק ליצירת משבר ולא לפתרונו. וכך הוא עדיין."
השבועות הקרובים הם הזמן לפרוץ את חומת השקרים שבנו בכירי השלטון בישראל ולאפשר לאזרחי המדינה חיים בכבוד.
בברכת שותפים,
מחברות המחקר להתחדשות התיאוריה הביקורתית
תנועת דרור-ישראל
סדר היום של מדיניות הצנע/פול קרוגמן
"הגאות, ולא השפל, הוא הזמן הנכון לצנע" – כך הכריז ג'ון מיינרד קיינס לפני 75 שנים, והוא צדק. גם אם יש בעיית גירעון ארוך טווח – ולמי אין? – חיתוך ההוצאה בזמן שהכלכלה בשפל עמוק הוא אסטרטגיה של גול עצמי, משום שזה רק מעמיק את השפל. אם כן, מדוע בריטניה עושה בדיוק את הדבר שעליה לא לעשות? בניגוד לממשלות של נגיד, ספרד או קליפורניה, הממשלה הבריטית יכולה ללוות בקלות, בריבית נמוכה באופן היסטורי. אם כן, מדוע ממשלה זו מצמצמת בחדות את ההשקעות ומקצצת מאות אלפי מקומות עבודה במגזר הציבורי, במקום להמתין עד שהכלכלה תתחזק?
במהלך הימים האחרונים, הצבתי שאלה זו בפני מספר תומכים של ממשלתו של ראש הממשלה דיוויד קמרון, לעיתים באופן פרטי, ולעיתים בטלוויזיה. כל השיחות הללו התנהלו באותה תבנית: הן החלו בדימוי גרוע והסתיימו בגילוי של מניעים נסתרים.
הדימוי הגרוע – שבטוח שמעתם הרבה פעמים – משווה את בעיית החוב של כלכלה לאומית לזו של משפחה בודדת. משפחה שנכנסה ליותר מדי חובות, כך מספרים, חייבת להדק את החגורה. כלומר, אם בריטניה, כמכלול, נכנסה ליותר מדי חובות – מה שאכן קרה, אף על פי שמדובר בחובות פרטיים ולא בחוב לאומי – האם היא לא צריכה לעשות אותו דבר? מה הבעיה בהשוואה הזו?
התשובה היא שמשק אינו כמו משפחה שנמצאת בחובות. החוב שלנו הוא בעיקר אחד לשני; יתרה מזאת, ההכנסה שלנו מגיעה ברובה ממכירת דברים האחד לשני. ההוצאה שלך היא ההכנסה שלי, וההוצאה שלי היא ההכנסה שלך.
מה קורה, אם כן, כאשר כולם חותכים את ההוצאה בו זמנית בניסיון להחזיר את החוב? התשובה היא שההכנסות של כולם יפלו – ההכנסה שלי תיפול כי אתה או את תוציאו פחות, וההכנסה שלך תיפול כי אני אוציא פחות. באותו זמן שההכנסות שלנו ירדו, גם בעיות החוב שלנו יידרדרו במקום להשתפר.
תובנה זו אינה חדשה. הכלכלן האמריקאי הדגול, אירווינג פישר, הסביר זאת עוד ב-1933, כאשר תמצת את "דפלציית החוב" לסלוגן קליט "ככל שבעלי החוב משלמים יותר, כך הם חייבים יותר". האירועים האחרונים, ומעל לכל ספירלת המוות של הצנע באירופה, הדגימה באופן דרמטי את האמת בתובנה של פישר.
יש לקח ברור לסיפור: כאשר המגזר הפרטי מנסה באופן נואש לשלם את חובו, המגזר הציבורי צריך לעשות את ההיפך, ולהגדיל את ההוצאה כאשר המגזר הפרטי לא יכול או לא מוכן. מבחינתי, אין בעיה שנאזן את התקציב כאשר הכלכלה תחזור לאיתנה – אך לא עכשיו. הגאות, ולא השפל, היא הזמן הנכון לצנע.
כפי שאמרתי, לא מדובר בתובנה חדשה. אם כן, מדוע פוליטיקאים כה רבים מתעקשים על חתירה לצנע בזמן שפל כלכלי? מדוע הם לא משנים את דרכם גם כאשר הניסיון מאשר את לקחי התיאוריה וההיסטוריה?
כאן זה מתחיל להיות מעניין. כאשר אתה דוחק את תומכי הצנע אל הפינה וממחיש להם את הטעות שבדימוי, הם כמעט תמיד נסוגים לאמירות לאורך החזית הבאה: "זה חיוני שנקטין את גודלה של הממשלה". אמירות כאלה מתיישבות פעמים רבות ביחד עם טענות לפיהן המשבר הכלכלי עצמו ממחיש את הצורך להקטנת גודלה של הממשלה. אך ברור שטענה זו אינה נכונה. בדקו מי הן המדינות שעמדו בסערה בצורה הטובה ביותר ותראו שקרוב לראש הרשימה נמצאות מדינות עם ממשלה גדולה דוגמת שוודיה ואוסטריה. ומצד שני, בדקו מי הן המדינות שהשמרנים העריצו לפני המשבר, ותמצאו שג'ורג' אוסבורן, שר האוצר הבריטי והאדריכל של המדיניות הכלכלית הנוכחית של בריטניה, תיאר את אירלנד כ"דוגמה נוצצת של אומנות האפשר". בינתיים, מכון קאטו[1] שיבח את מדיניות המיסוי הנמוך של איסלנד והביע תקווה שמדינות מתועשות נוספות "ילמדו מהצלחתה של איסלנד".
אם כך, המאמץ ליישום צנע בבריטניה לא באמת קשור כלל לחוב וגירעון; מדובר בשימוש בפניקה מפני גירעון על מנת לתרץ את פירוק רשת הביטחון הסוציאלית. זה, כמובן, בדיוק המהלך שמתרחש בארה"ב.
לזכותם של השמרנים בבריטניה יש לומר שהם אינם כה עזי מצח כמו עמיתיהם האמריקאים. הם אינם תוקפים בשצף קצף את הרוע של הגירעון ומיד לאחר מכן דורשים קיצוצים אדירים במסים לעשירים (אף על פי שממשלת קמרון למעשה הורידה באופן משמעותי את תקרת המס). ככלל, נראה שהם פחות נחושים מהימין האמריקאי במדיניות הסיוע לעשירים והענשת העניים. כך או כך, כיוונה של המדיניות זהה – וכך גם חוסר ההגינות הבסיסי שבקריאות לצנע.
השאלה הגדולה היא, האם הכישלון הברור של מדיניות הצנע להביא להתאוששות כלכלית, יוביל אולי ליצירת "תכנית ב'". הניחוש שלי הוא שגם אם תכנית כזו תוכרז, לא יהיה בה ממש. התאוששות כלכלית מעולם לא הייתה הנקודה; הלחץ לצנע נוגע רק ליצירת משבר ולא לפתרונו. וכך הוא עדיין.
http://www.nytimes.com/2012/06/01/opinion/krugman-the-austerity-agenda.html
[1] מכון מחקר אמריקאי ימני מבחינה כלכלית. דוגמה לאופן החשיבה שהוא מקדם: יצירת שוק לסחר בכליות (בדומה לאיראן), ללא כל הגבלת מחיר, כדי לפתור את "כשל השוק" בתחום תרומת איברים.
[i] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000750710
[ii] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000750710
[iii] http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000754446
[iv] http://www.themarker.com/markets/1.1724144
[v] http://www.themarker.com/markets/1.1724144
[vi] www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000754446
[vii] http://www.themarker.com/wallstreet/1.1722298
[viii] http://stats.oecd.org/Index.aspx?DatasetCode=SNA_TABLE1
[ix] http://www.ft.com/cms/s/0/86b42d82-f07b-11de-839a-00144feab49a.html
[x] http://stats.oecd.org/Index.aspx?DatasetCode=SNA_TABLE1
[xi] http://www.themarker.com/markets/1.1713075
[xii] הדו"ח השנתי של היחידה לניהול החוב הממשלתי
