הוויכוח על אחוזי הגרעון וכיצד הוא חושף את מטרתה האמתית של מדיניות מנהיגותה הכלכלית של ישראל – 30/6/2012
"משחקי הגרעון" בכיכוב פישר נתניהו ושטייניץ
השבוע נודע דרך העיתונות כי בכוונת נתניהו לקצץ כ-7 מיליארד שקלים מתקציב המדינה[i] וכי בכוונתו של שר האוצר, יובל שטייניץ, להקטין את ההכנסה הפנויה של אזרחי מדינת ישראל במיליארדים על ידי העלאת מסים.[ii]
זו הסיבה לכך שבמהלך הימים האחרונים התנהל קמפיין אינטנסיבי ביותר נגד סטייה מהכללים המקודשים של "האחריות הפיסקאלית", ובו השתתפו שורה ארוכה של בכירים: ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד רה"מ, יוג'ין קנדל; ראש אגף התקציבים לשעבר, אורי יוגב; יועצו הכלכלי לשעבר של שטייניץ, עומר מואב; נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר; פרופ' מנואל טרכטנברג; המשנה לנגיד בנק ישראל, קרנית פלוג; ועורך עיתון The Marker, גיא רולניק. אליהם יש להוסיף את המשנה לבנק ישראל לשעבר, צבי אקשטיין. בראש הקמפיין עמדו מתווי המדיניות עצמה – שר האוצר, יובל שטייניץ, רה"מ, בנימין נתניהו, ונגיד בנק ישראל, סטנלי פישר.
מול בליץ זה קשה לעמוד ולהישאר נאמן לאזרחי מדינת ישראל ולאמת. יחד עם זאת, זה המעשה הנכון לעשותו. לשם כך, יש קודם כל להפריך את ה"אמיתות" שמנסים להנחיל לנו גורמים מטעם הממשלה ובראשן "האחריות הפיסקאלית". דוגמה אחת לכך היא טענתו של שטייניץ, לפיה היעד החשוב מכולם הוא הורדת יחס החוב-תוצר של ישראל לאזור ה-60% עד 2020, עליה הולכת להצביע הממשלה ביום ראשון הקרוב.[iii] יש לזנוח לחלוטין יעד זה משום שמדובר ביעד הפוך לחלוטין לצורך. אין קשר בין "אחריות פיסקאלית" כפי שמגדיר אותה שטייניץ לבין יציבות כלכלית. לדוגמה, אף על פי שספרד החלה את המשבר עם יחס חוב תוצר של 36.3% הדבר לא הקנה לה יציבות כלשהיא (בניגוד לטענה הרווחת בפי בכירי ממשלת ישראל ובנק ישראל). הדוגמה שהכלכלנים כה אוהבים – גרמניה – היא דווקא הדגמה כיצד מדיניות אנטי מחזורית יעילה פועלת. בתוך שנתיים – 2009-2010 – העלתה גרמניה את יחס החוב תוצר שלה ב-16.3% (66.7%-83%).[iv] הזינוק ביחס החוב תוצר בגרמניה – המדינה היציבה ביותר באירופה כיום – מוכיח שאין קשר בין גידול ביחס חוב תוצר לבין אי יציבות. אילו הייתה פועלת מדינת ישראל באופן דומה ב-2009-2010 היא הייתה יוצרת גירעון של 58.97 מיליארד שקל ב-2009 במקום של 39.286 מיליארד שקל וגירעון של 62.45 מיליארד שקל ב-2010 במקום של 30.165 מיליארד שקל. אילו היינו מתרגמים זאת ל-2012 היה מדובר בגירעון של 70.84 מיליארד שקל – 52.5 מיליארד שקל יותר מתקרת הגירעון הנוכחית.[v]
דוגמאות אחרות הן אמירתו של קנדל כי הסיבה שיש לישראל יכולת תמרון היא כי יחס החוב תוצר שלנו לא גבוה מאוד,[vi] והכרזתו של עומר מואב כי גירעון הוא העלאת מסים עתידית ויצירת נטל על הדורות הבאים.[vii] הגדיל לעשות פישר וקבע ש"המדיניות הכלכלית שקבעה ממשלת שרון-נתניהו בשנים 2003-2004, שבהמשך התמידה בה גם ממשלת אולמרט, הביאה את המשק הישראלי למצב מאוד איתן".[viii] "אמיתות" אלו הן כמובן שקריות. הסיבות ליכולת התמרון של ממשלת ישראל הן מדיניות בנקאית שמרנית ומדיניות חוב שמרנית (היקף מחזור שנתי נמוך של– 11%[ix] ואחוז נמוך של חוב חיצוני בסיכון– 4.4%[x]), בניגוד למדינות אירופה וארה"ב. מדיניות זו כמובן חייבת להימשך – מדינת ישראל חייבת להמשיך להסתמך על אג"ח לא סחירות ושקליות – אג"ח מיועדות – ולהימנע מהנפקות קצרות במט"ח. כמו כן, גירעון אינו העלאת מסים עתידית, משום שהשגשוג הבא אחריו מכסה את ההחזר בקלות. לבסוף, הקביעה, כי ממשלת אולמרט המשיכה את מדיניות נתניהו היא שוב לא נכונה. אולמרט הביא להרחבה תקציבית "רשמית" של 1.7% במקום 1% שהיה נהוג בתקופת נתניהו, ובפועל הרחיב את התקציב באופן משמעותי (למשל הרחבה של 3.8% ב-2007) על ידי "קופסאות" חוץ תקציביות. אנחנו נציין, שאנחנו חושבים שמדובר בהרחבה נמוכה מדי ביחס לצורך של החברה הישראלית.
אחיזת העיניים הגיעה לשיאה עם הוויכוח המדומה בין נתניהו, שטייניץ ופישר. החלטתו של נתניהו להעלות את הגירעון ב-0.5% יותר מההמלצה של הפקידות נעשתה, כך נאמר, בניגוד לדעתו של פישר. למעשה, התנגדותו הפומבית של פישר נועדה כדי לחשק את נתניהו. יש לזכור כי פישר היה שותף לכל הדיונים ולכל המהלכים הפנימיים שקדמו להחלטה להעלות את יעד הגירעון, ולחץ בעצמו להעלאת יעד הגירעון מ-1.5% ל-2.5%. כל ההופעה נועדה לאפשר לנתניהו לדחות דרישות להגדלת הגירעון לנוכח ההאטה הצפויה.[xi] יש לזכור כי שטייניץ ציין בעצמו ש-3% תמ"ג הוא יעד גירעון שמרני ונמוך מזה של רוב העולם המערבי.
אף על פי שברור שמדובר בוויכוח בין צדדים הקרובים האחד לשני בדעותיהם הבסיסיות, עדיין אתייחס כאן באופן ענייני לטענות שהעלה פישר. פישר טען למשל, שהמשק קרוב לרמה של תעסוקה מלאה, ולכן מדובר בגירעון מבני, ולא בגירעון מחזורי.[xii] לא ברור על איזה נתונים מבסס פישר את טענתו – האם מדובר בכך שהשכר הריאלי נשחק כפי שבנק ישראל עצמו קבע?[xiii] בכך שיש זינוק במספר העובדים במשרה חלקית שלא מרצון?[xiv] בכך שחצי מכוח העבודה מרוויח פחות מ-5,340 ₪ ברוטו בחודש[xv] או בכך שרבע מהעובדים במשק מרוויחים פחות משכר המינימום?[xvi] האם זה מכובד שפישר מכריז שמדובר בגירעון מבני בדיוק כאשר הלמ"ס מדווח על זינוק באבטלה מ-6.8% ל-7.1% בחודש בודד?[xvii] או כאשר בכירי האוצר בעבר ובהווה מתריעים בכל כוחם מפני ההאטה המתקרבת. יש לבטל מכל וכל את קביעתו של פישר, כי "חשוב אם כן לטפל בגירעון כבר עכשיו" ולהזכיר לו את קיינס שקבע, כי השגשוג הוא הזמן לצמצום הגרעון ולא השפל.
לא נתייחס כאן בהרחבה לאיום השערורייתי של פקיד על הדרג הנבחר בהעלאת ריבית, או לטענה שלו שמדינה ריבונית צריכה לעמוד ברשות עצמה, בשעה שהוא כיועץ לממשל האמריקני הכתיב לממשלת ישראל באופן אישי את המדיניות הכלכלית הרצויה לו ב-85' תוך איומים בהקטנת הסיוע האמריקאי.[xviii]
מהי אם כן מטרת המדיניות האמתית של השלישייה?
מטרתו של מסע ההפחדה ברורה. שימו לב – השלישיה מתריעה שיש האטה בקרוב ולכן צריך לקיים מדיניות של קיצוצים ולזרוק אותנו למיתון (ההבדל הוא בגוונים – שטייניץ כעושה דברה של הפקידות המקצועית יותר אורתודוכסי, ואילו נתניהו מפחד מההשלכות הפוליטיות). החלק השני הוא הימנעות בכל מחיר, וזו כבר התעקשות ברורה ואידיאולוגית של נתניהו, מהגדלת המיסים הישירים. נתניהו מבין שאם למול המשבר הכלכלי יוטלו מיסים כבדים על השכבות החזקות אז זו תהיה שבירה של הפרדיגמה שבה הוא דוגל. שטייניץ מעוניין בהגדלה של גביית המיסים שהיא גם ממיסים ישירים וגם ממיסים עקיפים. שוב הבדלים של גוונים, כי שתי המדיניות הללו מוטעות ומסוכנות. מדובר בוויכוח אשלייתי בין שותפים לאותה עמדה בסיסית. הרי שני קווי המדיניות הללו מובילים להמשך הגדלת הפערים בישראל, כמו בעת צמיחה, גם בעת משבר. זה הקבוע היחידי המשותף לשלישיה המובילה הזו.
הפתרון הנכון– חתירה למדיניות של צמצום הפערים, שהיא גם מוסרית וגם תמלא את החור בתקציב על ידי תיקון מבני מוסרי במערכת הפנסיות והמיסים
מדיניות כלכלית אחראית ומוסרית הייתה עושה בדיוק ההיפך, מגייסת כספים מהציבור (המשמעות היא העברת חלק מהשקעות קרנות הפנסיה לאג"ח ממשלתי במקום לשוק ההון המסוכן מאוד, בטח בתקופה כזו) ומשתמשת במשבר בשביל להחזיר מעט פרוגרסיביות ושוויוניות למערכת המס בישראל שכבר מזמן לא משרתת את היעד הזה.
יש לדבר בקול ברור – לשם מענה על צרכיהם הראשוניים של אזרחי מדינת ישראל, יש צורך בהקצאת משאבים משמעותית. מצד אחד, יש צורך בגירעון מחזורי גדול שייתן מענה לנקודה במחזור שבה אנו נמצאים כעת, ומצד שני יש צורך בפרוגרסיביזציה של מערכת המיסוי שתתקן את העיוותים המשקיים. אפילו אחד הכלכלנים המתנגדים לעמדתנו היה חייב להודות שבניגוד למוסכמה המקובלת, מסים הם כלי לתיקון עיוותים. יחד עם זאת, הם גם כלי לניהול ביקושים. תפקידם של המסים הוא לקחת כסף שהעשירון והמאיון העליון אינם מתרגמים לביקושים (כלומר, חוסכים במקום להוציא) ולהפנות אותם חזרה לעשירונים האחרים בהפחתת מסים עקיפים או בהגדלת תקציב המדינה.
המשמעות של המדיניות הנכונה – נמנעים מהמשבר המתקרב על ידי תיקון שני עיוותים – אחד במערכת המיסוי, והשני בהוצאת קרנות הפנסיה משוק ההון לאג"ח מיועדות. לעניין השני שותפותה של ההסתדרות היא חיונית ודומה שראשיה מבינים היטב ותומכים בצעד זה.
לסיכום
יש חשיבות עליונה למעשינו הממוקדים. הניצוץ האלים שפרץ ביום שבת שעבר נבע בין השאר, גם מתחושת ייאוש אדירה ומזעם, וחשוב מאוד שמראות אלו לא יחזרו.
בכוחה של מחאה ממוקדת, לא אלימה ודמוקרטית, המבקשת שינויים קונקרטיים וברורים, לתת למפגינים את התחושה שיש טעם במחאתם, שיש להם לאן למקד את האנרגיות שלהם וכי יש דרך קונסטרוקטיבית לבניית אלטרנטיבה כלכלית שתשנה את המצב הנוראי בו נמצאת החברה הישראלית.
במקביל, מוטלת עלינו החובה לעמוד לצד האמת המדעית ולהפריך טענות מדעיות שקריות. אנו מקווים שגם ראש מחלקת המחקר של בנק ישראל, נתן זוסמן, יבחר לעמוד לצד האמת לנוכח הבקשה כלפיו מנגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, להכין מחקרים שיהוו תשתית יותר רצינית ובעיקר מוסרית לקבלת ההחלטות.[xix]
ניתן ואפשר לשנות את המציאות – רוב של 69% מהציבור היהודי בישראל תומך בחידוש המחאה החברתית, ואפילו במגזר החרדי (שבדה מרקר מסבירים לכולם כל הזמן שהוא האויב) יש רוב של 57% שתומך בחידוש המחאה.[xx] עכשיו הגיע העת למקדה בשינוי ממשי בתקציב 2013.
בברכת שותפים,
מחברות המחקר להתחדשות התיאוריה הביקורתית
תנועת דרור-ישראל
[i] נתניהו החליט: גירעון 2013 יגדל, המיסים לא, זאב קליין, חזי שטרנליכט ושלמה צזנה, ישראל היום, 27.06.2012
[ii] שטייניץ מבהיר: "יוטלו מסים ב-2013 – אין ברירה אחרת", רם עוזזרי, The Marker, 27.06.2012
[iii] במקום העלאות מסים: נתניהו יגדיל את הגירעון, אביטל להב ואטילה שומפלבי, ynet, 26.06.2012
[iv] נתוני היורוסטאט
[v] חישוב לפי נתוני החשכ"ל ונתוני הלמ"ס –
http://www.cbs.gov.il/www/publications12/macro0112/pdf/t1_1.pdf, http://www.cbs.gov.il/shnaton62/st14_02x.pdf
[vi] יוג'ין קנדל: "קשה להסביר לציבור בישראל שאנחנו נמצאים במשבר כלכלי", גיא בן סימון ותומר אביטל, כלכליסט, 21.06.2012
[vii] יועץ שר האוצר לשעבר: "נתניהו חלש ולכן הוא פונה להעלאת מסים", הדס שפר, כלכליסט, 24.06.2012
[viii] היציבות הכלכלית חשובה לא פחות מהביטחונית, סטנלי פישר, The Marker, 28.06.2012
[ix] "אקונומיסט": מצב החוב הישראלי – כמו של גרמניה, מירב ארלוזורוב, The Marker, 01.11.2010
[x] חישוב לפי הדו"ח השנתי של היחידה לניהול החוב במשרד האוצר
[xi] פישר בשירות נתניהו, מוטי בסוק, The Marker, 28.06.2012
[xii] היציבות הכלכלית חשובה לא פחות מהביטחונית, סטנלי פישר, The Marker, 28.06.2012
[xiii] בנק ישראל: נמשכת מגמת השחיקה בשכר הריאלי, רם עוזרי, The Marker, 17.06.2012
[xiv] נתונים שחורים במשק: האבטלה זינקה לכמעט 7% במארס, אדריאן פילוט, גלובס, 30.04.2012
[xv] שלושה סיפורים עגומים על מצבו של השכר החציוני בישראל, אמנון אטד, כלכליסט, 23.04.2012
[xvi] "הישגי המשק הישראלי – נזם זהב באף חזיר", צבי לביא, ynet, 14.02.2012
[xvii] האבטלה זינקה ל-7.1% במאי; 255 אלף ישראלים מובטלים, הלל קורן, גלובס, 28.06.2012
[xviii] היציבות הכלכלית חשובה לא פחות מהביטחונית, סטנלי פישר, The Marker, 28.06.2012,
האיש שהיה שם, אמנון אטד, כלכליסט, 07.04.2009
[xix] בנק ישראל חוקר ההשלכות של העלאת המסים, אדריאן פילוט, גלובס, 28.06.2012
[xx] סקר "הארץ"-דיאלוג: רוב מוחלט בעד חידוש המחאה החברתית, עופר אדרת, הארץ, 26.06.2012
