חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
בלוג דרור, חדשות 2013

דנקנר כגלדיאטור

26 במאי 2013

דנקנר כגלדיאטור

בסרט גלדיאטור, אשר הוקרן לפני כשלוש עשרה שנים וזכה בחמישה פרסי אוסקר, ישנה סצנה, המותירה כל מחנך וסוציולוג פעור פה. בזירת הגלדיאטורים, העמוסה לעיפה בהמון צמא דם הדן למוות או לחיים באצבע המונפת כלפי מעלה או מטה את קורבנותיו, במרכז הזירה הזו, רווית הדם והיצרים עומד הגנרל מקסימוס מרידיוס, הלא הוא השחקן, ראסל  קרואו. לקראתו פוסע לא אחר מאשר הקיסר קומודוס, הלא הוא השחקן, חואקין פניקס. כזכור, הקיסר רצח את אביו, מרקוס אורליוס, ירש את מקומו, הדיח את מקסימוס ורצח את משפחתו.

הקיסר קומודוס – חואקין פניקס
הקיסר קומודוס – חואקין פניקס

אך מקסימוס זה אינו נכנע לגורלו. הוא הופך לגלדיאטור עטור נצחונות מהממים וכך הוא כובש לחלוטין את לב ההמון, אשר איננו מכיר כלל וכלל את פרטי העלילה הסבוכה, אך המון זה הופך באחת לשחקן המרכזי בפרשת המאבק של הגנרל המודח והרדוף על ידי הקיסר הרצחני. כיצד? הקיסר, הצועד לקראת הגנרל בזירה, מבין באיחור רב כי הגלדיאטור עטור התהילה אינו אחר מאשר אויבו בנפש המבקש לנקום בו. אך הקיסר אינו יכול לעשות דבר. הוא מבין כי ההמון נוטה חסד למקסימוס זה, וכל צעד בלתי מחושב מצידו, בטח ובטח כל נסיון לפגוע בגלדיאטור, יביאו עליו כליה מצד ההמון. השימוש שעושה כל צד בדעת הקהל לאורך ההיסטוריה  כולה, מצטייר במספר רגעים קצרים המתמצתים את מלאכת הולכת השולל והשימוש באנשים, כאומנות מופלאה.

אך איך כל זה קשור לענייני דנקנר שבכותרת? מסתבר כי למרות שעברו לא מעט שנים מאז חי הקיסר מרקוס אורליוס, ולמרות שהטכנולוגיה במיטבה והרשתות החברתיות שוצפות וגועשות בביקורת חסרת תקדים. למרות כל אלה, נראה כי הקהל נשאר אוביקט למניפולציות רגשיות, ההופכות אותו לצד בעלילה שלא העמיק אליה ושהוא אינו מכיר אותה. זכות היוצרים על עיצוב הקהל כאוביקט למניפולציה שמורה כמובן, במקרה דנקנר, למספר פוליטיקאים ועיתונאים, אשר היטיבו בשנים האחרונות להפוך את דנקנר למושא שנאה חסר תקדים.

נוחי דנקנר - יו"ר ומנכ"ל IDB
נוחי דנקנר – יו"ר ומנכ"ל IDB

למען הגילוי הנאות אינני אוהב או שונא יתר על המידה את דנקנר. בעיני הוא אחד השחקנים בזירה המדממת של הקאפיטליזם הרצחני, המשתולל בעולמנו. בהפיכת דנקנר ל"אויב הציבור מספר אחת" הצליחו אותם פוליטיקאים ועיתונאים להסתיר מעיני הציבור מספר עובדות מכריעות. הראשונה- עם הפלתו של דנקנר לא יופסק משטר הפירמידות אותו יצרו עיתונאיים ופוליטיקאים אלה במו ידיהם, כשזה הלם את האינטרסים שלהם. ההפך הוא הנכון, לא רק ששיטה זו תעמיק, היא תביא עימה "בונוס" נוסף: העברת האימפריה הדנקנרית מידיו לידי קרנות זרות, אשר יהפכו לבעלים של שופר-סל, סלקום, כלל ביטוח ועוד. בכדי להפגין נגד בעלים אלה, אשר ינהגו בשופר-סל, נניח, כמרכז רווח שכל מטרתו העשרתם, "נאלץ" לטוס לבתיהם של בעלי קרן יורק היכן שהם נמצאים. וכאן מתחילה בעיה חדשה, מי בעצם הבעלים של קרן יורק? הקרן רשומה בניו יורק ומשרדיה הם בניו יורק, לונדון והון קונג, אך אנחנו לא יכולים ללמוד מכך איפה ומי הבעלים. ב"הפינגטון פוסט" נטען שאחד הבעלים המרכזיים של יורק קפיטל הוא הבנק השוויצרי קרדיט סוויס. כן, אותו בנק שעד לא מכבר, נוחי דנקנר ואי.די.בי. היו בעלי מניות בו. אגב, למי שרוצה להבין את טיבם של אותם בעלים עלומים, די שידע שלקרן יורק היה תפקיד מרכזי בספקולציה על החוב הלאומי של יוון, באופן שהקשה את מתן הסיוע למדינה.

לב ליבה של העלילה אם כן הוא שיתוף פעולה יוצא דופן בתחכומו בין עיתונאים ופוליטיקאים אלה, אשר כל מטרתם היא העברת נכסים מידי טייקונים ישראליים לידי קרנות ובעלי הון זרים. כעת נכנסים לתמונה אותם פוליטיקאים, המכנים עצמם פטריוטים, ובנשימה אחת מוכרים בנזיד עדשים את כל משאביה של ישראל שלנו. הקרקעות, הגז, ים המלח ומה לא. הם אינם מבקשים צדק ואף צדקה הוא  מושג בזוי בעיניהם. הם פשוט, כמו דנקנר עצמו, שחקנים בזירה הרעה הזו. הם משרתים כיוון ורעיון.

השאלה היא למה אנחנו כל כך טיפשים לשתף איתם פעולה נגד עצמנו. על כך ענה בזמנו ישעיהו ליבוביץ באומרו כי "ב- 2500 השנים האחרונות המין האנושי לא ממש השתנה". כמה חבל.

כתב: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל

כתבות נוספות