חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
החלוץ – חינוך דרך ספורט, חדשות 2021, כללי

יש מקום ליצרים, אין מקום לאלימות (או: אירועי הדרבי החיפאי מנקודת מבט חינוכית)

21 בפברואר 2021

עומר ליבנת

היום הייתה ועדת המשמעת של הדרבי החיפאי, חיכיתי לראות מה תעשה החבורה שאחראית על הסיטואציה. לדעתי, העונשים קלים מדי ואין ספק שרק עונשים משמעתיים לא יבטיחו שלא נראה מחזות כאלו במגרשי הכדורגל. אז כתבתי כמה מילים בנושא. (מבטיח שיש גם עצות פרקטיות בסוף…)

המחזה מהדרבי החיפאי האחרון בו כדורגלנים מנפחים נחיריים ונלחמים כמו במלחמת שוורים או זירת גלדיאטורים בימי הביניים צריך להיות שייך לעבר. כבר הרבה זמן שלא ראינו אלימות כזו בין שתי קבוצות בכדורגל הישראלי שכוללת אנשי צוות (2012). נכון, יש מי שרואים את האלימות כחלק אינטגרלי מהמשחק רווי היצרים – אבל זו בדיוק הבעיה. העולם משתנה, יותר ויותר גברים מבינים שהאלימות צריכה להיעלם. גם מהכדורגל.

ולא רק הגברים משתנים, גם הכדורגלן הישראלי משתנה. שחקני כדורגל של היום כבר לא מפחדים מסטיגמות, הם עושים גבות, שעווה ברגליים, הולכים לפסיכולוג ספורט, מתחבקים ומתנשקים בגול, מדגמנים, הם חברים טובים שיודעים לפרגן אחד לשני. הם יודעים לצאת נגד תופעות קשות: מרימים שלטים של "די לאלימות נגד נשים", ו"די לגזענות". אז הכל משתנה ורק האלימות נשארת? אז כדורגלן יקר, בוא נעשה עוד צעד אחד, בוא נשחרר מהאלימות.

שחקן כדורגל יש לו זכות שלא הרבה אנשים זוכים לה, הזכות שיסתכלו עליו המוני ילדים ובני נוער ויעריצו אותו, את המגע בכדור, הבעיטה, המסירה ובעיקר – המעשים. אנחנו צריכים עוד שרן יינים, עוד אמייה טגות, עוד מנשה זלקות ודני עמוסים, עוד שחקנים שמבינים את התפקיד שלהם ובוחרים בו ללא היסוס וגאווה.

אורי צייגר, מנשה זלקה, שירן ייני ועומר ליבנת | תערוכה של החלוץ – חינוך דרך ספורט
פעולה חינוכית רחבת היקף

כבר לא מגניב ללכת מכות במשחק כדורגל, זה אמור להיות שייך לתקופה אחרת. בסקרים של חברות פאנלס ובצפר לפני מספר שנים מצאו כי רק 4% מההורים מעוניינים שהילד שלהם יהיה שחקן כדורגל ושמעל 30% לא מגיעים למגרשים בעקבות האלימות בו- ונראה שהמסר לא הופנם. נחבר לזה את הנתון שבישראל אחוז הספורטאים הפעילים הוא בין הנמוכים במדינות הOECD ונבין שהתרבות האלימה במגרשים היא חלק מרכזי מכך שלא הצלחנו לעלות למונדיאל מאז שנות ה70. במשוואה ללא נעלמים, יש אלימות שווה אין ספורטאים שווה אין הישגים.

למען הסר ספק, אני מאלו שחושבים שכדורגל הוא אחד המקומות שלוקחים את החברה הישראלית קדימה והוא ניפץ כמה וכמה תקרות זכוכית. בעשורים הראשונים היציע היה כמעט המקום היחיד שהפגיש בין הפריפריה למרכז, בין יהודים לערבים, בין תרבויות שונות. אוהדי הקבוצות, "קהילות המאמינים", יוצרים קבוצת השתייכות ומקום להזדהות איתו, שזה אנטי-תזה לתקופה ההיפר-אינדיבידואליסטית שלנו. בניגוד למקומות רבים בכדורגל יש מקום לכולם: אין זה משנה איפה גדלת או כמה כסף יש להורים שלך אלא מידת ההשקעה והמאמץ באימונים. עם כאלה הישגים מרשימים, הכדורגל שלנו לא יכול לנצח את האלימות?

עומר ליבנת ואמייה טגה | תערוכה של החלוץ – חינוך דרך ספורט
פעולה חינוכית רחבת היקף
ובשביל לא להיות רק מהצד הביקורתי, אציע חמישה צעדים פשוטים ופרקטיים, שלא ישנו את העולם, אבל אולי ימנעו את מקרה האלימות הבא:

קודם כל לגנות ולהוקיע – אני שומע הרבה אנשים שאומרים "זה לא נורא, הם ילדים" או "לא צריך לעשות מזה סיפור", אז זה כן סיפור וכן עניין גדול! כשלא יוצאים נגד תופעה היא הופכת להיות חלק משגרת חיינו.

הורים תירגעו – הרבה מהאלימות שקיימת במגרשים מגיעה מסיר הלחץ שמופעל על המועדון והמאמן בשלבים המוקדמים של הספורטאים ע"י ההורים. זיכרו זה רק משחק וגם ככה רוב הסיכויים שבנכם לא יהיה המסי הבא, אז לפחות שייהנה ויקבל כלים איכותיים לחיים.

להעלות על נס סיפורים חיוביים – יש בלי סוף, שחקנים מרגשים, מעשים פורצי דרך, התנהגויות ערכיות, צריך רק לבחור לראות אותן ולנפנף בהן, לתת עליהן קרדיט. ולשלוף את ה"כרטיס הירוק".

פעולה חינוכית רחבת היקף – מגילאי הילדים והנוער, גם למאמנים וגם לספורטאים. אין ספק שזו פעולה שלוקחת יותר זמן, אבל לטווח הארוך היא גם היחידה שתפסיק את התופעה.

מפגשים קונסטרוקטיביים – תארו לעצמכם שלפני כל משחק ליגה של ילדים, נוער ואפילו בוגרים, הקבוצות היו נפגשות ל15-30 דק', לפטפט קצת, לשתות משהו ולתת לשני הקפטנים להגיד כמה מילים במשותף שישימו הכל בפרופורציה.

*בתמונות, Imaye Taga, @Sheran Yeini, Menashe Zalka, Uri Zayger ואני, ברקע התערוכה של החלוץ – חינוך דרך ספורט. (אגב, "פעולה חינוכית רחבת היקף")

הכותב הוא מייסד ורכז ארגון החלוץ-חינוך דרך ספורט וחבר תנועת דרור ישראל.

כתבות נוספות