מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
"גידול ממאיר בגוף היישוב"
במהלך השנים 1933-1932 השתלחו כדרך שגרה אנשי הימין הקיצוני בתנועה הציונית בחיים ארלוזורוב והאשימוהו ב"נעיצת סכין בגבו של העם היהודי בניסיון להושטת יד אחווה לממשלת היטלר".
"ערל-זה-רב" ראוי לא רק ל"משפט מוות" אלא גם "להיקרע לגזרים ולאכילת עכברים", כך כינו וכך ייחלו למותו של ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית והתירו את דמו. ארלוזורוב נרצח כזכור ביוני 1933 בחוף ימה של תל אביב. השנה גם מלאו 51 לרצח הנשיא קנדי. כשבא לדאלאס, שם נרצח, קידמו את פניו פשקווילים שזעקו מכל קיר בית "בוגד", ועל בגידה כזכור יש לשלם.
במקביל להסתה פרועה זו אסר זאב ז'בוטינסקי גם מלחמת חורמה על ההסתדרות הכללית ובאוקטובר 1932 פרסם את מאמרו "צלב הקרס האדום" שבו כתב על ההסתדרות הכללית כי "אם יינתן לאותו גידול ממאיר שמן בגוף הישוב – הקרוי 'ההסתדרות' – ההולך ומשמין על חשבון נדבות המעמד הבינוני, להוסיף ולצבות, הוא יחניק את כל החי בציונות". חודש לאחר מכן, בנובמבר 1932, פורסם בעיתון היידי "היינט" מאמרו הפרוגרמטי של ז'בוטינסקי "כן, לשבור". בין שאר דבריו טען כנגד ההסתדרות הכללית שהיא "עבודה זרה" ואת פעולתה הגדיר "עוול נגד ציון". ז'בוטינסקי שהיה אז ראש "ההסתדרות הציונית החדשה" לא דרש חלילה לפרק את ההסתדרות ולהעבירה מן העולם. הוא סבר במאמרו בעיתון "היום" כי: "איש אינו רוצה לשבור את ההסתדרות של הפועלים העברים – חס ושלום. פועלים חייבים להיות מאורגנים. קיים רצון לשבור את אחת מההסתדרויות של הפועלים, כלומר את ההסתדרות, יותר נכון – רוצים לשבור (וגם ישברו) את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור".
לקורא הסביר והחף מכל מחשבה נכלולית נראים דבריו האחרונים של ז'בוטינסקי כראויים, נכונים וישרים. ואכן בעולם שבו הרושם הראשוני והחיצוני הוא כמעט הכול, דבריו נראים כדברי אלוהים חיים. אך למעמיק לתוך מבנה הטקסט מסתבר בעליל כי הוא ממש "ישן עם האויב" וכי ז'בוטינסקי משתמש בתבנית של ברכות המשובצות בקללות ארסיות המייחלות ודוחפות להיעלמותו הפיזית, לא רק הרעיונית, של היריב תוך פנייה להגיון הבריא כביכול של שוויון הזדמנויות לכול ושל שבירת מונופולים. מניפולציה זו יכולה לשבש את הקריאה ואת ההבנה התמה של כל קורא שהוא.
למען ההגינות יש להוסיף כי האינטלקטואל המזהיר מצא מספיק עוז בנפשו לא רק להשתמש בתבניות כתיבה חתרניות, אלא גם לחשוף באופן גלוי את מטרותיו, והוא אינו מסתיר (ועל כך יש להחמיא לו) את הסיבות לצורך הדחוף לחסל את ההסתדרות, וכותב כי זו תוקפת את "הרכוש היהודי". כלומר הבעיה עם ההסתדרות דאז היא היעילות וההישגים שהשיגה, בניגוד גמור לעמדתו של ז'בוטינסקי, לכן יש לפרקה ויפה שעה אחת קודם.
אי לכך מפליאה, מדכאת ומוזרה במידת מה העובדה שלז'בוטינסקי צמחו צאצאים רעיוניים שלא היו מביישים את רבם דווקא מקרב מה שמכונה השמאל הישראלי. מזה זמן רב ולאחרונה ביתר עוצמה זוכים ההסתדרות ובעיקר מנהיגיה בשפע של סופרלטיבים. השוו אותם לשלטונות צפון קוריאה ולאחרונה לאלה של סוריה. בצפון קוריאה כזכור רוצחים ילדים, נשים וגברים, על פי הפרסומים הזרים, בין השאר גם בתאי גז מודרניים. בסוריה קוטל המשטר את מתנגדיו בנשק כימי. רק לאחרונה פורסם כי קרוב ל-15,000 ילדים נטבחו על ידי המשטר הסורי. כל זה אינו מפריע למי שמעידים על עצמם שהם "נטורי קרתא של הצדק", הקרם דה לה קרם של השמאל הישראלי, להשוות את ההסתדרות וראשיה לצפון קוריאה ולסוריה (ואגב, אם היה מעז הרב עובדיה יוסף ז"ל להעלות על דל שפתיו דברי הסתה שכאלה היה נרגם במילותיהם של אנשי "שמאל" אלה, שלהם מותר הכול). למתבונן מן הצד אולי נשמעים דברי הבלע האלה נכונים כי הרי כלפי משטר "אפל ורצחני" כהסתדרות מותר להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותנו. שיטת הכתיבה החתרנית, על ההרמנויטיקה הפתלתלה שלה, של אנשי "שמאל" אלו – במסגרתה דרים יחד שבחים עם קריאות להתרת דם, תשבחות והסתה, כי הרי גם הם בתורם, כמו ז'בוטינסקי, אומרים 'איננו בעד פירוק ההסתדרות, אלא רק בעד סילוק המשטר הסורי דיקטטורי שבה', ואמירה זו נשענת לא רק על זלזול עמוק באישיותו של הקורא, אלא גם על תבנית ידועה של החדרת מסרים באופן כמעט תת סִפּי בדומה לשיטה האורווליאנית של "שיחדש". מסרים כאלה סופם התרת דמו של היריב.
את שיטתו זו של ז'בוטינסקי אימצו אנשי ה"שמאל" למעט ההודאה בכך שמטרתם החרבת ההסתדרות והשלטת משטר ה"לסה-פר" – בניגוד לז'בוטינסקי, שביושרו פשוט הודה שזו מטרתו, אך בדומה למורה דרכם הרוחני גם הם משתמשים בטרמינולוגיה של ההסתה, משום שהם יודעים כי זו הדרך היחידה העומדת לרשותם להשלים את מפעלו ולפרק את התנועה הזו, ההסתדרות, שבמשך תשעים שנים בנתה חומה, הגם שיש בה בקעים לא מעטים לצערי, המגנה על מה שנותר מהחלום לחברה שיש בה מידה מסוימת של צדק חברתי. הם מבינים היטב כי את הכוח הזה, הפועל בסביבה עתירת כוחות עצומים השולטים בכלכלה העולמית והאוחזים בגרונם של מיליארדים באמצעות כלים כלכליים מתוחכמים, אפשר לפרק רק באמצעות הפיכתו לשנוא ודחוי. לעשות לו דמוניזציה ודה לגיטימציה, שתאחז בתודעת האנשים כאילו הייתה אמת מדעית.
בתשעים ושלוש שנות קיומה צברה ההסתדרות חסרונות רבים, רבים מאוד. כמו כל גוף גדול (ראה מדינת ישראל) היא איננה נצמדת תמיד לראוי ולנכון. לכן שפט אותה ציבור חבריה לחומרה רבה כשהמליך עליה את חיים רמון אשר יחד עם זאב ז'בוטינסקי מהווים את האורים ותומים של קבוצות אלו. רמון שניסה לפרק את ההסתדרות וגרם למפולת שהביסה את מדינת הרווחה הישראלית, או למה שנותר ממנה כבר אז, הוחלף על ידי עמיר פרץ, שהלך עם רמון דרך ארוכה אך ברגע שנתמנה ליו"ר ההסתדרות החל לעצור את הסחף וחיזק את תשתיות החומה הזו שניזוקה קשות. עופר עיני שהחליף אותו מינף את התשתית הזאת למציאות חדשה ובלתי מוכרת בעשורים האחרונים שמחייבת את הקניבליזם הקפיטליסטי להתחשב בכוח הזה, אחרת יבולע לו. למעשה הסתדרות העובדים הפכה בתקופת עיני לגוף היחיד כמעט, המגן על מה שנשאר ממדינת הרווחה הישראלית שלנו.
את זה בדיוק רוצים לפרק צאצאיו הרוחניים של ז'בוטינסקי משמאל, ואולי ההסבר יותר פשוט: אולי הם סתם רוצים להסב, ועדיף בראש השולחן, לשולחן הנהגת ההסתדרות? ואולי, אולי מדובר בנפשות זדוניות שהפצעים האמוציונליים הכבושים שלהן מובְנים עמוק כל כך בנפשם הפגועה, העכורה והמסוכסכת, עד כי אין בידם להשיג שקט ומרגוע לרגשותיהם, הגואים והמאיימים להטביעם בים המרירות המתקדרת תדיר בתוכם, אלא בהטלת רפש מתיר דם באחר?
