מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
באחד בנובמבר 1937 התקיימה השתלמות מקצועית לכחמישים איש, שתוארם היה "מומחים לענייני יהודים" ממחוזות האס-דה (S.D. – המחלקה האידיאולוגית של האס-אס).
בין המרצים בכינוס זה נשא דברים אדולף אייכמן. נושא הרצאתו היה "היהדות העולמית: פעילותה הפוליטית והשלכותיה על היהודים היושבים בגרמניה". בין שאר דבריו אמר: "השגת שוויון הזכויות מאז המהפכה הצרפתית, היא שסללה את הדרך לחדירה לכל תחומי החיים של העם הגרמני. ראינו כי בתוך מספר קטן של עשורים הצליח האויב לערער את חיי האומה באמנות, במדע, בחוק ובחינוך"[2].
תשאל השואלת, האמנם עד כדי כך עוצמתיים היו הרעיונות שנהגו (במקרה של המהפכה הצרפתית) כ- 150 שנים קודם לכן? על עוצמתם של רעיונות כתב, בפתח דבריו לתאוריה הכללית של הכלכלה, ג'ון מינארד קיינס: "רעיונות הכלכלנים והפילוסופיים הפוליטיים, בין שהם צודקים ובין כשהם שוגים, חזקים מהמקובל לחשוב. אכן, העולם כמעט ואינו נשלט אלא בהם. אנשי מעשה, המאמינים שהם עצמם משוחררים מהשפעות אינטלקטואליות כלשהן, משועבדים בדרך כלל לכלכלן כלשהו שעבר זמנו… מובטחני שיש הגזמה רבתי בהערכת כוחם של אינטרסים משוריינים לעומת רעיונות המחלחלים בהדרגה. אמנם, לא מיד אלא בחלוף זמן מסויים, במוקדם או במאוחר, רעיונות ולא אינטרסים משוריינים הם שישפיעו – אם לטובה ואם לרעה".
בסרטו החדש-ישן של קלוד לנצמן "אחרון הלא צדיקים", מוצג לעומק ובאופן מדויק, הרעיון שעמד מאחורי טריזנשטאט, שכל כולו התבסס על ההצגה הגדולה, שמשמעותה: שקר שהכל שותפים לו, חיים ומתנהגים על פיו, או בלשונו של גיבור הסרט, בנימין מורמלשטיין, רעיון ה"כאילו".
מטבעם של רעיונות, שלוקח להם זמן רב מאוד עד אשר הם מעצבים בסופו של דבר את ההתנהגות האנושית והחברתית. הנה לכם כדוגמא הרעיון של אל אחד, "שאין לו דמות הגוף ואינו גוף"[3] – אל טרנסצנדנטאלי, מופשט – רעיון שאברהם אבינו הביא לעולם לפני יותר מארבעת אלפי שנים, ועדיין לא הפך לנחלת כלל האנושות. כמה עובדי אלילים, כוכבים ומזלות מסתובבים בעולמנו? לא מעט. טלו מכל אחד מאיתנו את האיקונות, הקמיעות הקטנות המלוות את כולנו ברגעי משבר כאלה ואחרים, ותראו עד כמה התפיסה המופשטת של האלוהות לא חדרה לרמת ההתנהגות הממשית, והיא נמצאת עדיין במאבק על נפשנו.
כך, גם אייכמן בזמנו, הבין כי לא רק השינויים הכלכליים והחברתיים הביאו "לחדירה של היהודים לכל תחומי החיים", אלא ובעיקר הרעיון של שוויון הזכויות, אשר גולם במהפכה הצרפתית באמירה האלמותית "שוויון, חירות ואחווה". רעיון מפוצץ זה, כמו הרעיון על האלוהות המופשטת, רחוק מלהיות מיושם בעולמנו, אך היו לו ויש לו לא מעט הצלחות. אחת מהן הייתה ללא ספק מאבקם של היהודים באירופה לשוויון זכויות. מאבק, שיש הגורסים שהיווה זרז לאיימי השואה. אך עושה רושם כי בניגוד לרעיונות "המהפכה הצרפתית" אשר בחלוף 225 שנים עדין מתמודדים על מקומם בעולמנו ובנפשנו, דווקא רעיון "ההצגה הגדולה", ה"כאילו", שהיווה את הפרדיגמה המרכזית ב"הצגת" טריזנשטאט – גיטו שהוקם בצכ'יה והפך עם הזמן לאחד ממכשירי התעמולה העוצמתיים ביותר של הנאצים, שניסו להסתיר את רצח יהדות אירופה – תפס שביתה לאסוננו, במהירות חסרת תקדים מבחינה היסטורית, לא רק ברוח התקופה בה אנחנו חיים, אלא בהתנהגות היומיומית, בעיקר של מנהיגינו הפוליטיים – מפלגתיים.
הכל הוא "בכאילו". הכל ידעו כי טרייזנשטאט היא הצגה, אמר מורמלשטיין, אבל כולם שיחקו את המשחק, למעט היהודים שסכנת המוות ריחפה מעל ראשם והם נאלצו לעשות כן, פשוט בכדי לחיות. אך כל האחרים ידעו כי רוצחים יהודים בכל אירופה, ובכל זאת הכל שיחקו את ההצגה שהגו הנאצים. שיאה של ההצגה הייתה הצגת סרט התעמולה, המציג את החיים "הנורמאליים" של טריזנשטאט – "סרט" שלאחר תום ההסרטה נשלח הצוות והבמאי שיצרו אותו להרצח באושוויץ. קשה שלא להתבונן על חיינו שלנו, ולשאול עד כמה אנחנו משחקים בהצגה דומה? עד כמה אנחנו, החיים בעולם שבו אין אדם כמעט שאיננו חשוף לשפע עצום של מידע על רציחות עמים, על עוני, ניצול ועוד ועוד, עד כמה אנחנו משחקים את משחק ה"כאילו".
מילא אנחנו, אך לדרגת אומנות של ממש העלו את משחק ה"כאילו" מנהיגינו הפוליטיים מפלגתיים. הם נושאים נאומים חוצבי להבות. הם מבטיחים שלום או יד קשה או את שניהם. הם מלהגים, חזור ולהג, על החובה להציל את אלה שידם אינה משגת. הם תוקפים את הגזענות את הניצול ומה לא, כל זאת כאשר הם ואנחנו יודעים, שהם לא מתכוונים למילה שהם מוצאים מפיהם. הם משקרים ואנחנו, בכיף, משתפים איתם פעולה. כי הרי, אם לא היינו משתפים איתם פעולה הם פשוט לא היו יכולים להמשיך את ההצגה. כי הצגה ללא שיתוף הקהל איננה ממש הצגה. כפי שאמר ואצלב האוול, נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה החופשית, בנאום הכתרתו: "אנו חיים בסביבה מוסרית מזוהמת. חלינו חולי מוסרי מפני שהתרגלנו לומר דבר שונה ממה שחשבנו. למדנו לא להאמין בשום דבר, להתעלם זה מזה, לדאוג רק לעצמנו. מושגים כמו אהבה, חברות, חמלה, ענווה או סליחה איבדו את ממדיהם ואת עומקם, ולרבים מאיתנו הם ייצגו רק קוריוזים פסיכולוגיים, או שדמו לבְרָכוֹת מימי קדם שאיבדו את דרכן, והן מגוחכות למדי בעידן המחשבים והחלליות".
עולם השקר וה"כאילו", שבתוכו אנחנו חיים ואיתו אנחנו משתפים פעולה, הוא ניצחונה הגדול של רוח טריזנשטאט – כמה נורא ועצוב .
[2] בתוך: "הבירוקרטים של היטלר", יעקב לזוביק
[3] מתוך פיוט "יגדל אלוהים חי"
