מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
"השפה הפוליטית נועדה לגרום לשקר להישמע כאמת ולשוות לרצח חזות מכובדת"
ג'ורג' אורוול
נהוג לחשוב כי טרור נוגע רק לצדו הפיזי של האדם. זוהי כמובן טעות, ואלה אשר הטרור הרגשי הפך לכלי הנשק האולטימטיבי שלהם הצליחו להחדיר אותה היטב לראשינו. כלי הנשק הזה יעיל עד כדי כך שהטרוריסטים מצליחים להכריע באמצעותו מערכות אנושיות המחשיבות עצמן לחסינות מאוד מפני כל צר ואויב. הטרור הרגשי פועל במתכונת הקרויה בעולם החי הלם ביולוגי. הלם זה משתק את היריב עד שלבסוף הוא כורע תחתיו.
שיטת ההלם הרגשי בנויה על הֲפָרַת כללֵי השיח הדיאלוגי, הפרה המביאה את היריב לבלבול, לטשטוש ולכניעה. ידוע כי בדיחות בנויות על אותה השיטה: גורם ההפתעה המוטמע בתוך הבדיחה מביא את השומע לצחוק רועם ולתחושת עונג בשל ההפתעה הבלתי צפויה המחכה לו בְּתוּמה. הרשתות הנוירוניות שלנו כפופות לכללי התנהגות ותרבות מסוימים מאוד. כאשר אדם מפרגן לחברו, זה האחרון חש שביעות רצון, לא רוחנית, אלא פיזית ממש. כאשר אדם גוער בחברו או מעליב אותו, כל מערכות גופו של החבר מגיבות, שלא לומר זועקות, מכאב הנגרם כתוצאה ממילים, ולא מעונש פיזי דוגמת הכאה בשוט או במקל חלילה. איך קורה שמילה יכולה לגרום להתקף לב? איך קורה שלחץ נפשי יכול לגרום להתמוטטות פיזית? הקשר גוף-נפש הוא נושא פילוסופי-כימי-ביולוגי מרתק שלא ניכנס אליו במסגרת דיוננו הקצר הזה. במקום זאת, נניח את הנחת המוצא הבאה: מילים, קרי גלי קול היוצאים מפינו או אותיות כתובות, יכולות לגרום לתמורות מרחיקות לכת בקרב אנשים אחרים.
אלה המשתמשים בטרור הרגשי יודעים היטב ומתוך ניסיון מתמשך כיצד לתמרן מילים. היריב שנפשו בנויה ומעוצבת על פי תבנית תרבותית של אמון, אמירת אמת וכיבוד הזולת, מתדרדר נפשית בשעה שמסגרות רגשיות אלו נפרצות ומפורקות אחת לאחת במסגרת השיחה. המותקף מופתע, ואלמנט ההפתעה העמוק הופך אותו למשותק בשלב הראשון. האדם מן השורה שאינו מיומן בתמרונים שכאלה זועם, נעלב ונפגע, ובשלב השני הוא עושה את הטעות המרה ביותר: הוא מרים את קולו. או אז מכניע אותו הטרוריסט הרגשי סופית: "איך אתה מתנהג באלימות כזו?" או "לא ידעתי שאתה כל כך אגרסיבי". האדם שהיה נתון במשך שעה ארוכה למתקפה מילולית רגשית שקרית "מאבד את זה". הוא מתחיל לשאול את עצמו: אולי אני באמת אלים? אולי לא הבנתי נכון את מה שאמרו לי? הוא איננו מעלה כלל על דל מחשבתו כי יריבו הפר את כל הכללים, ולא רק שהפר אותם, אלא שהתאמן היטב בהפרתם עד שהפך לאמן המסוגל לא רק להסתיר את רגשותיו, אלא לא לחוש אותם כלל. רוצה לומר: הוא כבר איננו מתרגש יתר על המידה משקר, מאיום וכיוצא באלה. הוא סיגל לעצמו רשת נוירונית אחרת אשר איננה משפיעה עליו פיזית כלל וכלל. הוא הופך להיות חסין כל כך עד כי הוא יכול לומר: "שמע, אתה טועה משום שאתה מפרש את העובדות באופן רגשי". אם כך, אדם מסוים רואה במו עיניו מישהו שגונב או מכה אדם אחר, והטרוריסט הרגשי אומר לו במתק שפתיים: "מה שאתה רואה אתה בעצם לא רואה כי הרגשות שלך מפריעים לשיפוטך הרציונאלי".
יש להבחין בין הטרור הרגשי ושימושו בשפה ובין השיחדש שאורוול כתב עליו בספרו "1984". מטרתו של השיחדש היא כפולה: מחד גיסא צמצום אוצר המילים, ומאידך גיסא הפיכת הדיבור לפעולה אוטומטית גרונית ללא שימוש באינטלקט, במוח. חוש הדיבור אינו מחובר יותר לכישור המותאם לו במוח האדם, ובמצב כזה מתנגדי המשטר אינם מסוגלים לנמק את התנגדותם. מטרתו של הטרור הרגשי היא אחרת: הוא מבקש להשאיר את התבניות והמילים, אך להפכן לכְסוּת, לדבר אחר לגמרי. קרי אמרתי דמוקרטיה עוררתי אמפתיה בקרב שומעי, אך כוונתי אינה דמוקרטיה אלא כוחנות. בשלב הבא אני תוקף את מתנגדי הדמוקרטיה ומשתמש בהלם הרגשי. בשלב השלישי אני מכפיש את שמם וטוען שהם מתנגדי הטוב והיפה בעולם. בשלב הרביעי הם נכנעים. בשלב החמישי הכול מבינים כי זו הדרך היחידה לנצח את היריב. למה דומה הדבר? לדמוקרטיה מתגוננת אשר אזרחיה משבחים את הטוטליטריזם כיוון שהוא משטר חזק אשר איננו נכנע למערכות הצדק השונות. הדבר מחלחל ללבבות האזרחים, והתוצאה ידועה.
לעתים אנחנו מסוגלים לאתר את אותם מתי מעט שהם טרוריסטים רגשיים ולהישמר מפניהם. אך מה קורה כאשר תרבות החיים והשיח הולכת ומשתנה לנגד עינינו, ומה שהיה בעבר סוג של מניפולציה רגשית הופך לשיטה ולדרך לרבים? מה קורה כאשר יוצאי הדופן הופכים להיות אלה אשר אינם משתמשים או אינם מכירים או אינם יודעים כיצד להכריע את האחר באמצעות הטרור הרגשי? עם התפתחות הרשתות החברתיות הפך העניין למורכב ומסובך ביותר. באמצעים אלו ניתן לחסל אנשים במישור הרגשי פשוטו כמשמעו. עיוות עובדות באמצעים רגשיים והפצת שקרים תוך הישענות על הידיעה כי הקורא מאמין כמעט באופן אינסטינקטיבי לכל הכתוב בשל התניה חברתית-נפשית אשר נוצרה אצלנו, הופכת לדרך המלך בתרבותנו. מצב זה יוצר תהליכי עומק לא רק בסביבה הקרובה לנו. עם אובדן האמון הבסיסי כי אפשר בכלל לשכנע מישהו במשהו, אנחנו מתדרדרים למצב חדש. זוהי מגפה נפשית ורוחנית המחוללת שמות לא רק בקרב מי שקרויים בקרב הציבור "פוליטיקאים", אלא בקרב אוכלוסיות נרחבות הנחשפות ברשתות החברתיות ובחיי היומיום לעובדה כי ללא רכישת ה"מיומנויות" הרעות הללו הן יישארו מאחור ויובסו בכל מישורי החיים.
נהוג לומר כי חלה שבועה על מי שרוכש מיומנויות לחימה, כגון ג'ודו, קראטה ועוד, שלא להשתמש בשום אופן בכישוריהם המופלגים נגד יריביהם ההדיוטות משום ששימוש כזה איננו הוגן. כאשר ההוגנות הזאת נפרצת ברבים, נוצר מצב שהאנושות טרם הכירה. אנושות זו אשר יצרה כלֵי משחית היכולים לחסל את כדור הארץ שישים פעמים, תיאלץ להבין את הסכנות בשימוש העקום במבני השיח תוך תמרון מושגים כמו "אמון", "דיאלוג", "חופש" ועוד, למה שאינם, כלומר עיוותם במובן של זאב בעור כבש או סוס טרויאני. שימוש זה מנפץ את מה שנבנה משך מיליוני שנים בקרב האנושות והפך ליסוד קיומה. כפי שהראה בזמנו המומחה ליחסים בינלאומיים, בנדיקט אנדרסון, החברה המדומיינת היא בסופו של דבר החברה הממשית הנוצרת מהקניית אתוסים ומקבלתם עד כי הם הופכים להיות הדבק המקשר בין בני האדם. הרקמה הרגישה הזאת דומה במידת מה לאוזון המגן על החיים בכדור הארץ. הרעלת הרקמה מהווה סכנה אמיתית למין האנושי אשר לא יצליח לשרוד.
הבעיה איננה רק הנשק להשמדה המונית, אלא מוחו ונפשו של האדם המבקשים ניצחון על האחר בכל מחיר, בכל תנאי ובעיקר בכל דרך.
